<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ו'</h1>
<h2>דף סג.</h2>
וקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולית הלכתא כרב בהא דסבירא ליה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כמ"ש רי"ף בפ"ק דמציעא. ובין במכר בין במתנה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל בתנאים לא שייך למימר דבר שלא בא לעולם. ואילו האומר שדה זו מכורה לך או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה זו לשנה הבאה תנאו קיים. ואם נתן, המכר או המתנה קיימים, ואם לאו אינם קיימים. וכדתנן [קידושין ס' ע"א] האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני מאתים זוז מקודשת ותתן. ואמרינן עלה רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן. אלמא כי מקיים לההוא תנאה מקיים וכבר כתבתי למעלה בדרך הראשון בשער התשיעי [עניני] דבר שלא בא לעולם.
<h2>דף עג.</h2>
בפרק המוכר את הספינה תנן, המוכר את הספינה מכר את התורן ואת האסכלה ואת הנס ואת העוגין ואת כל המנהיגין אותה, הם המשוטות. ואת האסכלה שעולין בהם לספינה, ואת בית המים שבתוכה. אבל לא מכר את הביצית. ואניה קטנה היא שהולכין בה על המים הקרובים. ולא מכר את הדוגיא, והיא אניה קטנה שהמלחין צדין בה את הדגים. ולא מכר את העבדים ולא את הסחורה שבתוכה. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין.
<h2>דף עז:</h2>
מכר את הקרון [לא מכר הפרדות ולא את הבקר]. וכל זה בזמן שאינן קשורות (בקמן) [בקרון]. אבל בזמן שאדוקים בו הרי הן מכורין כתנור וכירים או מכתשת הקבועה. מכר את הצמד לא מכר את הבקר. מכר את הבקר לא מכר את הצמד. ואם היו קשורים בו כולן מכורין, כדין קרון. וגלי בקרון והוא הדין לצמד ובקר. וכן [כתב] ר"י בן מיגש וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ואין הדמים ראיה. ומסקנא שאם טעה בכדי שהדעת (נוטה) [טועה] יש לו (הונייה) [אונאה] או ביטול מקח, כדין כל מוכר ולוקח. ואם טעה בכדי שאין הדעת (נוטה) [טועה] לא בטל מקח, שזה מתנה נתן לו.
<h2>דף עח.</h2>
המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו. ואמרינן דבאוכף ומרדעת דברי הכל קנה, ומחלוקת בשק ודוסקיא. ופסק ר"י בן מיגש ז"ל, דאוכף ומרדעת דברי הכל מכורין אפילו בשאין עודן עליו. דעולא סתמא קאמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין. דאם לא כן הוה ליה לפרושי אי עודן עליו או לא. ושק ודוסקיא בעיא ולא איפשיטא אי עודן עליו מכורין או לא. הילכך אף עודן עליו אינן מכורין, דדילמא מחלוקת דנחום המדי וחכמים אף בעודן עליו והלכה כדברי חכמים. ויש פוסקים דאוכף ומרדעת (ש)לא קנה אלא בעודן עליו, ומאי דלא פירש עולא, משום דלא קים ליה במאי פליגי, בשק ודוסקיא, ושק ודוסקיא אפילו בעודן עליו לא קנה כחכמים. דשמא בזה פליגי. ולזה הדעת נוטה דעת רבינו ז"ל. ור"ם כתבו בפרק כ"ז כשיטת ר"י בן מיגש רבו.
<h2>דף עח:</h2>
המוכר את החמור מכר את הסיח. המוכר את הפרה לא מכר את בנה. ומסקנא כשאמר לו חמור מניקה אני מוכר ופרה מניקה אני מוכר לך. דבשלמא פרה מניקה היינו לחלבה ומשום הכי לא מכר את בנה ואם מכר את בנה לא מכר את הפרה, אבל אמר חמור מניקה אם לאו לבנה למאי בעי חלבה. וכי תימא להניק סיח אחר, אין דרך לקנות כך. וזה הדין בשפחה מניקה דלא מכר את בנה, דלהניק את (בנה) [בנו] קנאה, כי כן דרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הוולד. והכין איתמר בתוספתא [פ"ד ה"ג], שפחה מעוברת אני מוכר לך, פרה מעוברת אני מוכר לך, מכר את הוולד. שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הוולד. ושם, המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה ואפילו הן מאה מנה. אבל לא את השירים ואת הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות. בזמן שא"ל שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך, אפילו יש עליה כלים שוים מאה מנה כולן מכורין. וכתבה רי"ף ז"ל.
<h2>דף עט:</h2>
ותנן מכר את הבור מכר מימיו. מכר אשפה מכר זבלה. מכר כוורת מכר דבורים. מכר שובך מכר יונים. ואית דגרסי בגמרא מתניתין יחידאה [היא] ולא סבירא לן כותיה דתניא מכר בור לא מכר מימיו רבי נתן אומר מכר את מימיו. וכן גירסת רבינו חננאל ז"ל וכן רי"ף. והילכך קיימא לן כברייתא. ורבינו האיי ז"ל בספר המקח כתב, מכר בור מכר מימיו ומכר שובך מכר יוניו. וכן רבינו שמואל ז"ל. ולדבריהם יחידאה היא ולאו כולי עלמא היא. אבל לא גרסינן "ולא קיימא לן כותיה". ור"ם ז"ל כתב, לא מכר את מימיו. ובשאר כתב, מכר שובך מכר יוניו.
<h2>דף פ.</h2>
תנן הלוקח פירות שובך מפריח בריכה ראשונה. פירות כוורת נוטל שלשה נחילין. חלות דבש מניח שתי חלות. זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות.
והמוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה. ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שיוולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא מוכר השובך לפירותיו והכוורת לדבשה. והביצים והאפרוחים עצמם שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו, ודבר זה גזרת חכמים היא. ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה. לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים וביצים אלו לחבירו מטפח [על] השובך שיפרחו האמהות ויגביהו מן הארץ ואחר כך יקנה אותם בקנין או על גבי קרקע כשאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן.
<h2>דף פג:</h2>
ותנן המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה לא מכר את הכבד. מכר את הכבד לא מכר את הקנה. אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה מכר את הכבד, מכר את הכבד לא מכר את הקנה. תוספתא [פ"ד ה"ו], הכל כמנהג המדינה. ובירושלמי [ה"ג], [ר' יצחק שאיל] מכר חצי הראש מכר את חצי הרגלים, אם מכר חצי הקנה מכר חצי הכבד. שמעינן מן הדא מכר את הראש כמות שהוא, יד כמות שהיא, בני מעיין כמות שהן, נותנין (להן) [לכהן] ואינו מנכה להן מן הדמים. לקח ממנו במשקל, נותן להם ומנכה מן הדמים. וכתב ר"ם פרק י"ב דקנין האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך ה"ז מכר חציו, וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו. אמר לו יד עבד זה או יד חמור זה מכור לך, משמנין ביניהן. וכן הדין בכל אבר שאין הנשמה תלויה בו. אמר לו ראש פרה אני מוכר לך, לא מכר אלא הראש בלבד, שהרי ראשה נמכר במטבחים. וכתב הראב"ד ז"ל כי זה הדין של ראש עבד מצא התם בערכין בפרק האומר משקלי עלי.
<h2>דף צה.</h2>
ושם, המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע קנה. כיצד ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך, מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך, שק זה של תאנים אני מוכר לך בכך וכך, אע"פ שאין מדת הערימה ידועה ולא משקל תאנים ולא (משקל) [מנין] קנקנין ידוע, הרי ממכרו קיים. אע"פ שנמצא חסר או יתר על מה שהיה בדעתם קנו. ויש להם אונאה לפי שער שבשוק. אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבתי זו אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בשק זה אני מוכר לך [בכך וכך], ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין כלל, שלא סמכה דעת הלוקח, שהרי אינו יודע מה שבו אם תבן אם קש, ואין זה אלא כמצחק בקוביא, וכן כל כיוצא בו.
<h2>דף צח:</h2>
תנן בפרק המוכר פירות, המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו עושה ארבע אמות על שש דברי רבי עקיבא. והפירוש הנכון כמו שפירש שם רבינו שמואל ז"ל דמתניתין במפרש, שאומר מקום לעשות לי בית או שמקבל לבנות לו בית. וזה וזה לבית חתנות, עושה ארבע אמות על שש. אבל האומר בית (קטן) סתם, עושה שש על שמונה. כדתנן במשנה. ואע"פ שבית של ד"א על ד"א נידון כבית לכל הדברים למחלוקת השותפין ולמזוזה ולנגעים ולשוב מעורכי המלחמה [סוכה ג' ע"א], מ"מ דירה סרוחה היא ואין דעת הקונה והמוכר ולא המקבל והשוכר (בדירה) [לדירה] סרוחה. ומיהו לענין האומר בית בבתי אני מוכר לך, מראהו הקטן שבהן ואפילו של ד"א על ד"א. וכ"כ רב האיי ז"ל. ותנן המוכר מקום לעשות לו בית גדול, עושה שמונה על עשר. טרקלין עשר על עשר, שהוא בי ורדי. תרבץ של חצר שתים עשרה על שתים עשרה. ורום של בית כחצי רחבו.
<h2>דף צט:</h2>
ואמר רב יהודה אמר שמואל אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה. פירוש, שמכר לו אמה להשקות בית השלחין, נותן לו מקום רוחב האמה יהיה שתי אמות. ועוד נותן לו אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה, שהוא בין הכל ארבע אמות. ורבינו שמואל גורס, אמה מכאן ואמה [מכאן] לאגפיה. פירוש, נותן לו מקום רחב אמה, ועוד נותן לו, מלבד רוחב האמה, אמה מכאן ואמה [מכאן] לאגפיה. ואותן האגפים מי זורען ואסיקנא בעל השדה נוטען. אבל אינו זורען, שהזרעים מחל[ח]לין את הקרקע ומקלקלין את אמת המים. ואם מכר לו אמת המים להשקות בה בקילון, נותן לו אמה שרחבה אמה וחצי [אמה] מכאן (ואמה) וחצי [אמה] מכאן לאגפיה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אמת המים שכלו אגפיה מתקנה בעל האמה מעפר אותה השדה, שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה.
<h2>דף ק.</h2>
ותנן דרך היחיד ד"א. ותניא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו ואמר רב הונא הלכה כאחרים, והן שתי אמות ומחצה. והילכך המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו, דרך היחיד נותן לו רוחב שתי אמות ומחצה באורך הדרך. ודרך המלך ודרך הקבר אין לו שיעור. וכתב הראב"ד ז"ל והמלך נוטל מה שיצטרך. והמוכר דרך בין עיר לעיר נותן רוחב שמונה אמות באורך הדרך. מכר לו דרך הרבים נותן לו רוחב שש עשרה אמה. והמוכר מקום למעמד נותן לו בית ארבעה קבין. וכל אלו הענינים כתבם ר"ם פכ"א דקנין.
<h2>דף קב:</h2>
וגרסינן פרק בית כור עפר אני מוכר לך, האומר בית כור עפר אני מוכר לך והיו בה נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה אין נמדדין עמה, פחות מכאן נמדדין עמה. ואם אמר כבית כור, אפילו היו שם נקעים עמוקים [עשרה] או [סלעים] גבוהים עשרה נמדדין עמה. ואורך ורוחב אלו הנקעים מוכח בירושלמי [ה"א] שהם ארבעה באורך על ארבעה ברוחב. ומה שאמרנו שאין נמדדין עמה ונשארין למוכר, כי מאחר שמכר במדה ונותן לו כל מדתו, אין מוסיפין לו על המדה. ומיהו כופין את הלוקח לקנותם בדמיהם, שלא ישארו ביד המוכר, שהם כדברים אבודים. זהו דעתו של הראב"ד. והדבר קשה בעיני רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף קג:</h2>
ושם, בית כור עפר אני [מוכר לך] מדה בחבל, פחות כל שהו ינכה, יתר כל שהו יחזיר. ואמרינן מה הוא מחזיר לו מעות (כדי ליפות). ואם רצה מחזיר לו קרקע. ומפני מה אמרו מעות כדי לייפות כחו של מוכר, שאם הוא דבר מועט לא ינכה לו כלום, ועל כן מחזיר לו מעות. ואם יהיה דבר חשוב יחזיר לו קרקע. ומכאן ללוה האומר שיעשה שומא למלוה בזוית ביתו, דאינו בדין, שלא ישוה למלוה שום דבר, אלא שימכור ויתן לו מעות. ואע"ג דאמרינן [ב"ק ט' ע"א] דבכל מאי [דיהיב ליה] הוי פרעון, ואפילו בסובין, בהא הואיל ואינו שוה לו כלום אינו בדין. והשתא לייפות כחו של מוכר אמרינן, כל שכן לייפות כחו של מלוה, דעבד לוה לאיש מלוה. כן דן רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף קו:</h2>
וגרסינן בהאי פרקא (ובית) [דבית] כור, רב פפא זבן ארעא מהאי גברא א"ל עשרין גריוי משחא הויא. פירוש, מדה. ולא הויא אלא חמיסר, אתו לקמיה דאביי א"ל סברת וקבילת א"ל והתנן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה א"ל הני מילי דלא קים ליה בגויה מר כיון דקים ליה בגויה סבר וקביל והא עשרין קאמר לו דעדיפא כעשרים. ואסיקנא היכא דא"ל בית כור עפר במקום פלוני אני מוכר לך מדה בחבל, אפילו פחת כל שהו ינכה, ואם הותיר כל שהו יחזיר. והן חסר והן יתר, אפילו פח(ו)ת רובע לסאה הגיעו. והוא שאין בשדה יותר כדי למלאות המדה. וה"ה לבית כור סתמא. ואם הרכיב שני הלשונות, כגון שאמר מדה בחבל הן חסר הן יתר אי נמי בהפך, הולכין אחר פחות שבלשונות להקל [לנתבע דהיינו מוכר. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני שסימניו ומצרניו] כך, או שהעמיד עליו ואמר לו בית כור זה אפי' פח(ו)ת שתות הגיעו, כרב הונא. וכן פסקו הגאונים ז"ל.
ואם (אין) [אמר] בית כור שיש לי במקום פלוני וקורין אותו כן, אפילו אין בו אלא לתך הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא. ואפילו אין קורין אותו כן, אלא הלוקח יודעו ומכירו שאינו אלא לתך הגיעו. ובית כור דא"ל, דעדיף (מבית) [כבית] כור קאמר. והאומר (פרדס) [כרם] שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך, אע"פ שאין בו גפנים הגיעו, והוא דאיתקרי כרם. וכן האומר פרדס אני מוכר לך, אע"פ שאין בו רמונים הגיעו, והוא דאיתקרי פרדס. וכבר כתב ר"ם פכ"ח דקנין דכל אלו הדברים במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם.
<h2>דף קלו:</h2>
וכתב ז"ל פכ"ג, דמוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי היא מכורה ומשתמש הלוקח בגוף הקרקע כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירותיה אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הרי הוא בונה או הורס ועושה בכל זמן הקצוב כמו שעושה הקנוי קנין עולם לעולם. ומה הפרש בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שלא קנה, שהמוכר פירות השדה אין הלוקח רשאי להשתמש בשדה זו כלל אפילו להכנס בה אלא בשעת הוצאת הפירות ויש [לבעל השדה] להשתמש בה כחפצו. אבל המוכר שדה לפירותיה אין בעל השדה יכול להכנס בה אלא מדעת הלוקח ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו. ומה הפרש יש בין קונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנוטעה או לזורעה כל מה שירצה או להובירה. והשוכר אינו כן, כמו שיתבאר בענין השכירות. ואינו רשאי להשכיר. וכל הקונה, מקנה לאחרים כל מה שקנה.
<h2>דף קמב:</h2>
גרסינן בפרק מי שמת, א"ל שמואל לרב חנה בגדתאה פוק אייתי לי עשרה ואימא לך קמייהו המזכה לעובר לא קנה והלכתא המזכה לעובר לא קנה, דדבר שלא בא לעולם הוא. ומיהו אם הוא בנו, הואיל ודעתו קרובה אצל (אביו) בנו מזכה, כדאיתא התם. וכתב הרמב"ן ז"ל דדין זה אינו אלא בשכיב מרע משום תקנה, אבל בבריא אינו, דאפילו בבנו אינו מזכה. ואם עדיין לא נתעברה האשה ואמר לבני די [י]הוו ליכי מינאי, אתא בריה קשישא א"ל וההוא גברא מה תהא עליה א"ל זיל קני כחד מינייהו. ואמרינן הנהו ודאי לא קנו דהא ליתנהו. האי קנה או לא קנה. ומסקנא דלא קנה, דאילו א"ל קנה כחמור לא קנה והאומר קני את וחמור (ו)אמר רב נחמן קנה מחצה והלכתא כותיה.
<h2>דף קמז:</h2>
וגרסינן בפרק מי שמת, אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בביתי, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום. והטעם כי אין [אדם] מקנה דבר שאין בו ממש ואין אדם נותן דבר שאין בו ממש. ובשכיב מרע אמרו, כל שכן באדם אחר, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני לדור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירות. והראב"ד ז"ל פירש טעם שניהם אלו משום דהוי דבר שלא בא לעולם, ולפי שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו, ואותה עמידה אינה עד שיעמוד. ולענין דינא לא נפקא מינה מידי, דבין דבר שאינו גוף בין דבר שלא בא לעולם אינן (לא) בשכיב מרע אלא כמו שישנן בבריא.
<h2>דף קנט.</h2>
ודבר שאינו ברשותו של אדם הרי הוא כדבר שלא בא לעולם, כההיא דמה שאירש מאבא. והבן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב, הרי הבן של מוכר מוציא מיד הלקוחות, שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין לרשותו ונמצאו הנכסים ברשות האב וזה יורש אבי אביו. ולשון מוציא מיד הלקוחות לאו דוקא, שהרי לא באו עדיין לרשות הלקוחות. ומי שנתן קרקע במתנה לחבירו ונתן לו על גבה מאה דינרים, לא קנה אא"כ היו הדינרין מצויין ברשותו. אבל לא היו דינרין [מצויין ברשותו] אין מחייבין את הנותן, עד שיביא ראיה הזוכה שהיו לו לזה דינרין בשעת המתנה. והוא הדין לשאר המטלטלין, שאם אינן עדיין ברשות הנותן או המוכר לא קנה, דאין אדם מקנה דבר (שלא בא לעולם) [שאינו ברשותו]. וכבר כתבתי למעלה בדרך הראשון בשער התשיעי בענין דבר שלא בא לעולם מאי דאמרינן חייב לקנות לו שני דקלין. וכן כתבתי למעלה החילוק שיש בין היכא דאמר דקנאי ודקנינא. ואלו הענינים כתבם ר"ם פכ"ב דקנין. והפקדון כל היכא דאיתיה ברשות המפקיד הוא, ומשום כך מקנה אותו בין במכר בין במתנה, ובלבד שלא יכפור הנפקד בו, שאם כפר הרי הוא כמי שאינו ברשותו. וכן הלואה על פה אין אדם מקנה אותה אלא במעמד שלשתן, כמו שכתבתי. ולגבי שכיב מרע יש לו קניה, כדאיתא בפרק מי שמת [קמ"ח ע"א].
